כשהפחד מהשינוי משתק מדינה שלמה: ניתוח פסיכולוגי חריף חושף כיצד הפך הציבור הישראלי לשבוי מרצון בתוך מערכת יחסים פוליטית רעילה – ולמה כל כך קשה לנו להיגמל ממנה.
בעולם הטיפול והנגמלים מהתמכרויות (תוכנית 12 הצעדים) קיים מושג חריף ומצמרר: "ביטחון סוטה בכאב מוכר". המושג הזה מתאר אדם שנשאר במערכת יחסים הרסנית, רעילה ומדממת, פשוט כי הוא כבר רגיל לסבל. הוא פיתח מיומנות הישרדות בתוך הבלגן, והפחד מהלא-נודע משתק אותו.
כשמביטים על הפוליטיקה הישראלית ועל האחיזה הפנאטית של בנימין נתניהו בבייס שלו, מגלים שהתופעה הפסיכולוגית הזו עברה מוטציה מסוכנת והפכה למחלה לאומית: "ביטחון סוטה במנהיג מוכר". הציבור לא בוחר בנתניהו בגלל ההישגים, אלא בגלל ההתמכרות לחרדה.
האשליה של היציבות בתוך הכאוס
עבור כל עין הגיונית, שלטון נתניהו בשנים האחרונות הוא שרשרת בלתי נגמרת של מחדלים: יוקר מחיה חונק, שסע חברתי עמוק ובידוד בינלאומי. אך עבור תומכיו המושבעים, המציאות המעוותת הזו היא דווקא אזור הנוחות.
מומחים לפסיכולוגיה פוליטית מסבירים כי לא מדובר כאן על בחירה רציונלית, אלא על פתולוגיה פוליטית של ממש. במצב של "ביטחון סוטה", המוח מעדיף מנהיג שמייצר משברים בקצב מסחרר, פשוט כי הציבור כבר למד איך לחיות בתוך הטירוף הזה. נתניהו הוא השטן המוכר. המצביעים שלו מעדיפים להמשיך לדמם תחתיו, מאשר לקחת סיכון עם מנהיגות חדשה ושקטה, שמאלצת אותם להתמודד עם חוסר ודאות.
הנדסת התלות: "אחרי המבול"
נתניהו, באמנות מקיאווליסטית מופלאה, שכלל לאורך השנים את מנגנון הפחד. המסר שלו לבייס הוא תמיד אפוקליפטי: "בלעדיי המדינה תקרוס, האויבים ישמידו אתכם, והיריבים הפוליטיים הם בוגדים". הוא יוצר את המשבר, ואז מציג את עצמו כמציל היחיד ממנו.
אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מאבחנים זאת כדינמיקה קלאסית של תלות נפשית הרסנית. ככל שנתניהו מחליש את המדינה ומעמיק את תחושת חוסר האונים של הציבור, כך גדל הרצון העיוור להיאחז בו. המצביעים מפתחים מעין תסמונת סינדרום שטוקהולם לאומי – הם מזדהים עם מי שמחזיק אותם בני ערובה של המציאות, ומאמינים שרק הוא יעניק להם הגנה מפני הצרות שהוא עצמו תרם ליצירתן.
מכורים לאדרנלין של הרדיפה
החלק המטריד ביותר ב"ביטחון הסוטה" הוא שהשקט הופך לאויב. מי שרגיל לחיות במצב חירום תמידי, בסביבה מורעלת של פלגנות והסתה, כבר לא מסוגל לנשום אוויר נקי.
חוקרי התנהגות חברתית מדגישים כי ממלכתיות, שפיכות, או ניהול אפור וענייני נתפסים אצל הבייס כחולשה או כתרמית. הם צריכים את הדרמה היומית, את הצעקות, את תחושת הרדיפה של "אנחנו מול כל העולם". כשאתה רגיל לכאב המוכר הזה, המחשבה על פוליטיקה נורמלית ובריאה מעוררת חרדה קיומית. הם פשוט שכחו איך נראים חיים בלי משבר פוליטי תורן.
גמילה או קריסה
ההיסטוריה מלמדת שחברות שנאחזות ב"ביטחון סוטה" במנהיגים חזקים לא מתעוררות מרצונן החופשי, אלא רק כשהמערכת כולה קורסת לחלוטין.
היציאה מהלופ הרעיל הזה לא תקרה בקלפי בצורה חלקה, והיא דורשת תהליך כואב של גמילה חברתית. הציבור בישראל יצטרך למצוא את האומץ לשחרר את אשליית הביטחון שנתניהו מוכר לו, להפסיק לפחד מהעתיד, ולהבין שההיצמדות לכאב המוכר של ההווה היא לא פטריוטיות – היא פשוט התאבדות לאומית איטית.
