האם אפשר לנתק אדם מהעבר שלו? האם מדינה יכולה לשכתב את סיפור חייה, למחוק טראומות לאומיות, להמציא גיבורים חדשים ולהפוך כישלון לניצחון? שאלות אלו עמדו במרכזם של רבים מהגיגי העידן המודרני, והן רלוונטיות במיוחד לישראל של 2025, עת ממשלת נתניהו מנהלת מסע שיטתי להנדסה מחודשת של הזיכרון הציבורי.
בדוקומנטרי Zeitgeist מציגים כיצד עמים ומנהיגים – בעיקר בעידן המידע והאינטרנט – מבצעים מניפולציות רגשיות ואידאולוגיות באמצעות תהליך מסודר של עיצוב נרטיבים, רגשות ותודעה. הוא מתאר כיצד עוצמת המדיום הופכת כל סיפור לאמיתי, כל סנסציה לאידאל, וכל כזב לאמת חדשה. בישראל, הגל הצייטגייסטיאני הוא המציאות היומיומית: כל נאום של נתניהו מתוזמן ושלוב במסגרות חדשות, כל תכנית חינוך עוברת עיבוד מחודש, וכל אירוע היסטורי זוכה לטוויסט פוליטי מעודכן.
אבל פסיכולוגים והיסטוריונים מזהירים – התהליך הזה אינו טכני בלבד, אלא חודר עמוק אל תהליכי עיצוב הזהות האישית והקולקטיבית. בכתיבה ההיסטורית, כפי שמסביר פרופ' שפנייר במאמריו, נפש האדם רוצה להשתייך לסיפור מנצח, להזדהות עם גיבורים, לנצח את החרדה מהעתיד ומהמוות. כשמנהיגים מכתיבים את הנרטיב, הציבור מאחל לעצמו הצלה – אך מנגד, מרגיש גם זרות ובדידות כשהמציאות הפנימית שלו אינה תואמת את התיאור הרשמי.
הזירה הזו – בין הנחיות שכתוב ההיסטוריה ובין תגובת הציבור – היא שדה הקרב החדש. במקום מדים ונשק, מדובר באינפוגרפיקה, ססמאות והפצת פחד. נתניהו הפך, בעיני רבים, מגיבור מקומי לסמל של שליטה פסיכולוגית על ההמונים, ממש כפי שמוצג בסרטי הצייטגייסט: שליט שמאפשר לזיכרון להיות כלי פוליטי, לפחדים להניע בחירות, ולשכתוב להבטיח לעצמו שליטה בהווה, בעבר ובעתיד.
ולבסוף, בשפה הצייטגייסטית, עולה השאלה המרכזית: האם ניתן להינצל מהסחרור הזה? האם עידן האינפורמציה יביא איתו גם כלים לדמוקרטיזציה של הזיכרון, או שמא נמשיך לצעוד אל עבר מציאות שבה “מי ששולט בהווה, שולט בעבר. מי ששולט בעבר, שולט בעתיד” ?
האם אפשר לנתק אדם מהעבר שלו? האם מדינה יכולה לשכתב את סיפור חייה, למחוק טראומות לאומיות, להמציא גיבורים חדשים ולהפוך כישלון לניצחון? שאלות אלו עמדו במרכזם של רבים מהגיגי העידן המודרני, והן רלוונטיות במיוחד לישראל של 2026, עת ממשלת נתניהו מנהלת מסע שיטתי להנדסה מחודשת של הזיכרון הציבורי.
בדוקומנטרי Zeitgeist מציגים כיצד עמים ומנהיגים – בעיקר בעידן המידע והאינטרנט – מבצעים מניפולציות רגשיות ואידאולוגיות באמצעות תהליך מסודר של עיצוב נרטיבים, רגשות ותודעה. הוא מתאר כיצד עוצמת המדיום הופכת כל סיפור לאמיתי, כל סנסציה לאידאל, וכל כזב לאמת חדשה. בישראל, הגל הצייטגייסטיאני הוא המציאות היומיומית: כל נאום של נתניהו מתוזמן ושלוב במסגרות חדשות, כל תכנית חינוך עוברת עיבוד מחודש, וכל אירוע היסטורי זוכה לטוויסט פוליטי מעודכן.
אבל פסיכולוגים והיסטוריונים מזהירים – התהליך הזה אינו טכני בלבד, אלא חודר עמוק אל תהליכי עיצוב הזהות האישית והקולקטיבית. בכתיבה ההיסטורית, כפי שמסביר פרופ' שפנייר במאמריו, נפש האדם רוצה להשתייך לסיפור מנצח, להזדהות עם גיבורים, לנצח את החרדה מהעתיד ומהמוות. כשמנהיגים מכתיבים את הנרטיב, הציבור מאחל לעצמו הצלה – אך מנגד, מרגיש גם זרות ובדידות כשהמציאות הפנימית שלו אינה תואמת את התיאור הרשמי.
הזירה הזו – בין הנחיות שכתוב ההיסטוריה ובין תגובת הציבור – היא שדה הקרב החדש. במקום מדים ונשק, מדובר באינפוגרפיקה, ססמאות והפצת פחד. נתניהו הפך, בעיני רבים, מגיבור מקומי לסמל של שליטה פסיכולוגית על ההמונים, ממש כפי שמוצג בסרטי הצייטגייסט: שליט שמאפשר לזיכרון להיות כלי פוליטי, לפחדים להניע בחירות, ולשכתוב להבטיח לעצמו שליטה בהווה, בעבר ובעתיד.
ולבסוף, בשפה הצייטגייסטית, עולה השאלה המרכזית: האם ניתן להינצל מהסחרור הזה? האם עידן האינפורמציה יביא איתו גם כלים לדמוקרטיזציה של הזיכרון, או שמא נמשיך לצעוד אל עבר מציאות שבה “מי ששולט בהווה, שולט בעבר. מי ששולט בעבר, שולט בעתיד”?
