🎪ברוכים הבאים לקרקס הדעת: איך משפיענים ותקשורת הפכו את החברה למופע בידור

מאת: כתבנו לענייני שטחיות (ולא מעט ייאוש)

פעם, לא מזמן, עיתונאים היו גיבורים. לא גיבורים עם גלימה, אלא עם עט, דף, ויכולת לשאול שאלות שאף אחד לא העז לשאול. הם חפרו עמוק, חשפו שחיתויות, נלחמו על האמת – גם כשזו לא הייתה פופולרית. הם היו עמודי התווך של הדמוקרטיה, שומרי הסף של השיח הציבורי.

והיום? הם בעיקר עומדים ברחוב עם מיקרופון, מחפשים את ה"צעקן התורן" שייתן להם כותרת. לא אמת, לא הקשר – רק דרמה. כי דרמה מוכרת. והאמת? היא קצת פחות.

🧠 דעת קהל – עכשיו בגרסה דל-שומן, ללא סיבים תזונתיים

הציבור, כך נראה, פיתח אלרגיה למורכבות. במקום לחשוב, הוא מעדיף לצרוך. במקום להבין – לגלול. התקשורת, בתגובה, עברה דיאטה אינטלקטואלית. כותרות הפכו לסיסמאות, כתבות הפכו לפוסטים, ודיון ציבורי הפך לתחרות תגובות.

החדשות היום הן בידור בתחפושת. הן לא נועדו להאיר, אלא להלהיט. לא להעמיק, אלא להקליק. "אסון! מה קרה כש חתול נפל על ראש של פוליטיקאי?" – זו לא בדיחה, זו כותרת אמיתית. והציבור? מגיב, משתף, מתרגש. כי אם זה מצחיק, זה בטח חשוב. ואם זה חשוב – זה בטח נכון. נכון?

📱 משפיענים: כי מי צריך ערכים כשיש פילטר?

המשפיענים הם גיבורי התרבות של העידן הדיגיטלי. הם לא צריכים תואר, ניסיון, או אפילו רעיון. רק מצלמה, חיוך, ויכולת לומר "היי חברים!" עם אנרגיה של קפאין טהור. הם מוכרים לנו הכל – ממוצרים ועד תודעה. הם מכתיבים מה יפה, מה נכון, מה שווה – גם אם זה חסר כל ערך ממשי.

הם לא רק מוכרים – הם מעצבים. את הדימוי העצמי, את השאיפות, את השפה. הם הפכו את החיים למופע מתמשך, שבו כל רגע חייב להיות מתועד, ערוך, ומסונן. והציבור? קונה. כי אם זה הגיע מבן אדם עם מיליון עוקבים – זה בטח עובד. ואם זה עובד – זה בטח אמיתי. נכון?

📉 איך זה משפיע על החברה?

ההשפעה היא עמוקה – גם אם היא נראית שטחית. החברה שלנו, שבעבר התגאתה באינטלקט, יצירה ודיון, הפכה לממלכה של תגובות, אמוג'ים ופרובוקציות. השיח הציבורי מתנהל כמו טוקבק עצבני, והעומק התרבותי נמדד לפי מספר הצפיות בטיקטוק.

הערכים השתנו. במקום לשאול "מה נכון?" שואלים "מה טרנדי?". במקום "מה חשוב?" – "מה ויראלי?". במקום לחשוב – מגיבים. במקום להבין – משתפים. והאמת? היא כבר לא רלוונטית. היא לא מספיק סקסית.

🧼 האם יש סיכוי לניקוי תודעתי?

אולי. אבל זה דורש מאמץ. זה דורש לעצור, לחשוב, לבחור. זה דורש להוריד את עוצמת הרעש, להחזיר את השכל למרכז, ולזכור שדעת קהל לא חייבת להיות דעת קלה.

אולי אם נתחיל לצרוך תוכן כמו שמבוגרים צורכים יין – לא לפי צבע, אלא לפי עומק. לא לפי כמות הלייקים, אלא לפי איכות הרעיונות. אולי אם נדרוש יותר – נקבל יותר. ואולי, רק אולי, נוכל להחזיר את השיח הציבורי למקום שבו הוא שייך: בין אנשים חושבים, ולא בין אלגוריתמים שמחפשים קליקים.